אני צועד לעבר משרדיה של חברת התיירות המובילה פטרה אשר זה עתה חנכו את משרדיהם החדשים.
מיד בכניסה אני מבחין בקיר המסדרון המוביל ל״מרחב המשרדי הפתוח״ עליו תלויות תמונות ענק של ילדים וילדות, נערים ונערות.
שאלתי בספונטניות את אחת העובדות: האם אלו הנכדים של גדי? שכן גדי הוא הבעלים של החברה.
לא! היא מפטירה. יש פה גם את הנכדים שלו וגם את הילדים שלי ושל שאר העובדים…
פשוט מדהים! למדתי מכך המון. אני פוגש מידי יום מנהלים ועובדים במשק, לעיתים קרובות באופן טבעי מורגש שהמשרד שייך ל״בוס״, והעובדים רשאים ויכולים לשים את תמונות ילדיהם בשולחן האישי שלהם.
ראיתי בכך דוגמא חיובית למופת, העובדים נכנסים לעבודה וחשים תחושת בית והדדיות, תמונות ילדיהם ונכדיהם מתנוססות על הקיר כאילו היה זה עיסקם הפרטי.
מלבד החובה והזכות של כל מעביד לתת תחושה טובה לשכיריו, ברור שתפוקת העבודה תהיה בהתאם לאווירה שמקרינים בעלי ומנהלי המשרד.
לכך התכוונו חכמים באומרם ״ואהבת לרעך כמוך״ זה כלל גדול בתורה.